החלטה בתיק בר"ע 50322-02-14

1.      לפניי בקשת המבקש להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו מיום 29.5.13 (כב' השופטת חנה טרכטינגוט; בל 160-09-12).

רקע

2.      בבית הדין האזורי התברר ערעור המבקש כנגד החלטת ועדת רפואית לעררים (נפגעי עבודה) שליד המוסד לביטוח לאומי.

3.      בפסק הדין מושא הבקשה, הורה בית הדין קמא על מחיקת הערעור בעקבות הסכמה אליה הגיעו הצדדים ולפיה עניינו של המבקש יושב לוועדה הרפואית לעררים בפני הרכב חדש.

4.      ביום 24.2.14 הגיש המבקש את הבקשה דנא בצירוף בקשת הרשות לערער. בבקשתו להארכת מועד טען המערער כי יש להאריך לו את המועד להגשת בקשת רשות הערעור הואיל והבין את ההסכמה אליה הגיע בבית הדין קמא רק בעת מתן החלטת בית הדין האזורי מיום 5.2.14 שניתנה בבקשתו להבהרת פסק הדין.

5.      המשיב טען בתגובתו כי אין להיעתר לבקשה שכן היא הוגשה בחלוף 8 חודשים ממועד מתן פסק הדין ובשל העובדה כי אין לה סיכויים שכן פסק הדין ניתן בהסכמתו. 

6.       המבקש לא השיב לתגובת המשיב אף על פי שניתנה לו הזדמנות לעשות כן.

דיון והכרעה

7.      על פסק דין שניתן לפי סעיפים 64א, 127לד או 200א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968 ניתן לערער ע"י הגשת בקשת רשות ערעור. המועד להגשת ערעור על החלטה של בית דין אזורי נקבע בתקנה 75 (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: " התקנות"):

"בקשה לרשות לערער על פסק דינו של בית דין אזורי לפי סעיפים 64א, 127לד או 200א לחוק הביטוח הלאומי, תוגש תוך שלושים ימים מיום שניתן פסק הדין, אם ניתן בפני המבקש, או מיום שהומצא לו, אם ניתן שלא בפניו"

8.      פסק הדין ניתן במעמד הצדדים ביום 29.5.13 ואשר על כן המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור עליו הוא יום 28.6.13. משהוגשה הבקשה ביום 24.2.14 הרי שהוגשה באיחור של כ-8 חודשים.

9.      בהתאם לתקנה 125 לתקנות, לבית הדין סמכות להאריך מועדים, בהתקיים "טעם מיוחד":

"מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

10. לעניין "הטעמים המיוחדים" שבגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות, נקבע:

"אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא" .

11. הצורך להצביע על "טעם מיוחד" נובע מכלל סופיות הדיון, לגביו נפסק :

"סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים להתמשכותם של הליכים, כאשר בחלוף זמן סביר מסיומם, מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד כי מסכת ההתדיינות בה נטל חלק תהפוך לנחלת העבר... לאור עקרון "סופיות הדיון" עומדת לצד שכנגד הזכות לכלכל ענייניו מבלי שחרב הערעור תהא תלויה על צווארו זמן ממושך"

12. לאור זאת נקבע בפסיקת בית דין זה ובפסיקת בית המשפט העליון כי כנגד האינטרס של סופיות הדיון, חל על המבקש נטל ההוכחה לכך שהתקיים "טעם מיוחד" שלא היה בשליטתו ושבגינו נבצר ממנו להגיש את הערעור או לבקש הארכת מועד להגשת ערעור .

13. נקבעו על ידי בית המשפט העליון עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים", אשר ביסודם הרעיון שמדובר באותם מקרים בהם סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין או שאינם צפויים מראש, שעה שגם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, נכלל בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית .